החלטה בתיק עע"מ 4368/14

           בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) אשר הורה על ביטול החלטת המבקש להשעות את המשיב לצמיתות מרשימת הספקים המוכרים שעמם הוא מתקשר.

• 1.             המשיב, רופא מומחה בתחום הפסיכיאטריה, מעניק לנכי אגף השיקום של המבקש (להלן גם: משרד הביטחון) שירותים רפואיים בתחום הפסיכיאטריה החל משנת 1997 ורשום כ"ספק מוכר" שלו משנה זו. התקשרות זו נעשתה על רקע סעיף 43(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) הקובע כי כל נכה זכאי למימון טיפול רפואי שלו הוא זקוק על ידי המדינה; ותקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954 (להלן: תקנות הנכים) המתוות את הכללים החלים על טיפול זה (ראו בעיקר תקנות 2, 3 ו-5 לתקנות הנכים). תקנה 10(א) לתקנות חובת המכרזים (התקשרויות מערכת הבטחון), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות חובת המכרזים) קובעת כי במשרד הביטחון ינוהלו רשימות של "ספקים מוכרים" שנמצאו מתאימים על ידי "הוועדה לאישור והשעיית ספקים" (להן: הוועדה), וזאת בהתאם לאמות המידה הקבועות בתקנה 10(ג) לתקנות חובת המכרזים. העסקת ספקים מוכרים לצורך הענקת שירותי בריאות לנכי אגף השיקום, דוגמת המשיב, אינה מחייבת עריכת מכרז (תקנה 3(23) לתקנות חובת המכרזים).

• 2.             בשנת 2003 עלו יחסי המבקש והמשיב על שרטון בעקבות מחלוקות שהתגלעו ביניהם, עד כי בשנת 2008 החליטה הוועדה להשעות את המשיב לתקופה של חצי שנה (להלן: החלטת ההשעיה הראשונה). עיקרי המחלוקות פורטו על ידי השופט י' עמית בהחלטה בבקשה לצו מניעה זמני שהגיש המשיב נגד ההשעיה (ראו: ת"א (מחוזי חי') 6474-01-09 סגל נ' מדינת ישראל (22.1.2009)). בחודש מאי 2009, לאחר סיום ההשעיה הראשונה, נחתם בין הצדדים חוזה לתקופה של שנה עם אופציה להארכה של עד ארבע שנים שחודש מעת לעת. הבקשה לצו מניעה זמני (שבינתיים הועברה לבית המשפט לעניינים מינהליים) הפכה אפוא תיאורטית ונמחקה ללא הכרעה, אולם בית המשפט (כב' השופט ג' גינת) העיר כי המבקש התחייב שלא ינקוט צעדים כלפי המשיב בעתיד על סמך החלטת ההשעיה הראשונה, כי אם על סמך החלטות שיתקבלו בעתיד בלבד (עת"ם (מחוזי חי') 6474-01-09 סגל נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (29.6.2009) (להלן: עניין צו המניעה)). בהמשך שנת 2009 הגיש המשיב, בעודו מתפקד כספק מוכר, תביעת לשון הרע נגד מר יקותיאל מור, ששימש אותה עת כסמנכ"ל אגף שיקום נכים ונגד מספר נתבעים נוספים. אגף השיקום צורף גם הוא, לבקשתו, כמשיב לתביעה זו. בחודש אוקטובר 2012 שלח המבקש טיוטת הסכם לחידוש נוסף של ההתקשרות, אולם נוכח חילוקי דעות בין הצדדים על תוכן ההסכם ההתקשרות לא חודשה מיד, ושאלת השתכללות ההסכם עתידה להידון במסגרת הערעור. בעקבות מידע חדש על התנהלותו המקצועית השלילית של המשיב שהתגלה, לטענת המבקש, במהלך ניהול תביעת לשון הרע, הוא זומן להופיע לפני הוועדה.

• 3.             ביום 13.6.2013, לאחר דיון בנוכחות הצדדים, החליטה הוועדה להשעות את המשיב לצמיתות (להלן: החלטת ההשעיה לצמיתות). בהתבסס על חוות דעת מומחים מנתה הוועדה נימוקים שונים להחלטתה, ובהם התנהלות לקויה של המשיב הן מהבחינה האתית הן מהבחינה הרפואית; התנהלות בעייתית של המשיב מול אגף השיקום וחוסר שיתוף פעולה עמו; חוסר אמון בין אגף השיקום לבין המשיב; העדר דיווח כדין על מצב מטופליו; סתירות במידע למטופלים; מחקר בניגוד לדין; והתבטאויות קשות כלפי מקצועיותם של גורמים מוסמכים באגף השיקום.

• 4.             המשיב עתר נגד החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו. ביום 18.5.2014 קיבל בית המשפט (כב' השופטת ש' דותן) את העתירה. בית המשפט עמד על כך כי רובן המכריע של המחלוקות בין הצדדים מקורן בתקופה שקדמה להחלטת ההשעיה הראשונה (לבד מחילוקי דעות ביחס לשימוש בקנאביס רפואי), ועל כן המבקש מנוע מלהעלות טענות ביחס אליהן לנוכח התחייבותו האמורה בעניין צו המניעה. עוד נקבע כי לא הייתה טענה כי המשיב המשיך בהתנהגויותיו החריגות הנטענות לאחר חידוש ההסכם עמו משנסתיימה ההשעיה הראשונה; וכי טיוטת ההסכם מחודש אוקטובר 2012 מלמדת כי המבקש ניסה לשוב ולהתקשר עם המשיב, והוסיף להפנות אליו מטופלים, גם לאחר התרחשות מרבית האירועים מעוררי המחלוקת. לאור האמור, בחן בית המשפט האם המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לאחר חידוש ההסכם ביניהם, עם תום ההשעיה הראשונה, מצדיקה בחינה מחודשת של ההתקשרות. נקבע כי אין בסיס מוצק, הנסמך על אירועים חדשים, שיש בו כדי להצדיק את החלטת ההשעיה לצמיתות, וזאת ביתר שאת לאחר שהמבקש שלח למשיב טיוטה לחידוש ההסכם עמו. בית המשפט ביטל אפוא את החלטת הוועדה והורה על ביטול השעייתו של המבקש מתפקידו כספק מורשה של משרד הביטחון.

• 5.             ביום 19.6.2014 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין בטענה שהחלטת ההשעיה לצמיתות היא סבירה ולא מגלה עילה להתערבות. נטען כי בית המשפט לעניינים מינהליים שגה בכך שהתעלם מחוסר האמון שרוכש המבקש למשיב, שאינו מאפשר יחסי עבודה תקינים, לא כל שכן כאשר מדובר בנושא רגיש כטיפול בנכים; כי משמעותו של פסק הדין היא חיוב המבקש לחתום על הסכם התקשרות חדש עם ספק שההתקשרות עמו פגה; וכי בית המשפט התעלם מחוות דעת המומחים שעליהן התבססה הוועדה בהחלטתה, שלא היו לפניה עת התקבלה החלטת ההשעיה הראשונה.

• 6.             בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע. בו ביום הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין תוך שהבהרתי כי הצו יחול על הפניית מטופלים חדשים למשיב; וכי ככל שמוענק על ידו טיפול למטופלים קיימים יימשך הטיפול בשלב זה. כמו כן ביקשתי את תשובת המשיב לבקשה.

• 7.             המשיב מתנגד לבקשה וסבור כי דינה להידחות. ראשית, נטען כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר ועל כן יש לדחותה על הסף. שנית, ולגופם של דברים, טוען המשיב כי הסיבה האמיתית להשעייתו היא תביעת הדיבה שהגיש; כי בניגוד לטענת המבקש לפיה ההתקשרות הופסקה קיים בין הצדדים חוזה תקף, שכן קיבל את הצעת המבקש שנשלחה אליו כאמור בחודש אוקטובר 2012, ועל כן אין בעיכוב הביצוע כדי לשמר "מצב קיים"; וכי נוכח טענות המבקש, שנדונו בעבר ונדחו לגופן, יש לדחות את הבקשה. עוד טוען המשיב כי מצבם הקשה של מטופליו ותלותם בו מטים את מאזן הנוחות לטובתו, שכן מניעת הטיפול בהם עלולה להביא לתוצאות קשות ובלתי הפיכות.

• 8.             כידוע, הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; עע"ם 4992/10 אשר גרין מבנים בע"מ נ' רשות העתיקות, פסקה 3 (22.7.2010)). סטייה מכלל זה תתאפשר רק כאשר סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לעבר עיכוב הביצוע. בין שני שיקולים אלה מתקיים כלל של "מקבילית כוחות", היינו שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (עע"ם 3894/08 ב.ר.ב. תעשיות (אשפרה וייצור) בע"מ נ' מכבסת לבנון, פסקה 9 (16.10.2008); עע"ם 205/14 המועצה המקומית חורפיש נ' קרינה בניה ופיתוח בע"מ, פסקה 8 (28.1.2014)). במקרה דנן, על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, ערעור המבקש מעורר שאלה הראויה לדיון - האם החלטת המשיב שלא להמשיך את התקשרותו עם המבקש נוכח חילוקי דעות מקצועיים עמוקים שהתגלו בין הצדדים היא בלתי-סבירה. שיקול זה מטה את הכף לעבר עיכוב ביצוע פסק הדין. אשר למאזן הנוחות, עיקר טיעונו של המשיב הוא, כאמור, כי עיכוב ביצוע פסק הדין ימנע ממטופליו את המשך הטיפול שלו הם זקוקים באופן שעלול להביא לתוצאות קשות ובלתי הפיכות כלפיהם. מטעם זה, אינני מורה על עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין, ואני נעתר לבקשה באופן חלקי באופן שהצו הארעי שניתן ביום 19.6.2014 ימשיך לעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור. דהיינו ככל שהמשיב מעניק טיפול למטופלים קיימים - יימשך הטיפול בשלב זה, אולם לא יופנו אליו מטופלים חדשים. במצב דברים זה, ניתן  מענה  לטענת המשיב בדבר הפגיעה האפשרית במטופליו. אין צו להוצאות.

          ניתנה היום, ‏ד' בתמוז התשע"ד (‏2.7.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    יג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il